בעקבות ה-1 לספטמבר: מחשבות על העבר, ההווה והעתיד בחינוך ומה מקומנו במשוואה?

ב״לחיות את החיים אחורנית״ ג׳יימס הילמן מזכיר בדרך כמעט אגבית פרט היסטורי שמסרב לעזוב אותי: מוסדות להכשרת מורים נקראו במשך שנים Normal Schools — בתי ספר נורמליים.

בתי הספר הללו, שהתפתחו בצרפת במאה ה-18 ובהמשך בארצות הברית (המאה ה-19) כמוסדות להכשרת מורים, נועדו לייצר סטנדרט, נורמה של הוראה. עם השנים הם הפכו למה שאנחנו מכירות היום כמכללות ובתי ספר לחינוך.

אבל מעניין להתעכב לרגע דווקא על השם שנשאר מאחור ואולי נשכח: בית ספר נורמלי.

מה עושה שם כזה לתודעה של דורות שקדמו לנו?

אפשר לחשוב על ההיסטוריה של החינוך המודרני גם כהיסטוריה של הניסיון להגדיר את הנורמלי: מה ילד 'אמור' לדעת בגיל מסוים, כמה זמן הוא 'אמור' להיות 'מסוגל' לשבת, איך ובאיזה שלב עליו לדבר, לקרוא, לכתוב ולהתרכז (ובאיזה שלב נגדיר את אותו הילד ככזה שלא תואם את הנורמה?); איזה גוף מתאים לכיתה, איזו התנהגות נחשבת תקינה, מהו קצב למידה ראוי ומה קורה למי שחורג ממנו. כל השאלות האלו בהכרח יקבעו את האדריכלות של המרחב הבית ספרי ושל הגן, את היתרי הבנייה, את שעות העבודה של המורים באותם מוסדות, את שעות העבודה של האמהות והאבות, ולמעשה את הכלכלה המדינית. וכל זאת בשביל לומר שאם חשבנו שחינוך של הילדים במערכת החינוך נפרד משאר מרכיבי החיים בתוך חברה מתורבתת, טעינו. 

חשוב לציין שהיסטורית, המורים והמורות שהוכשרו במוסדות הללו לא רק הוסללו ללמד חומר. הם הפכו להיות שותפות פעילות, כמו כולנו, ביצירתה ובהעברתה מדור לדור של תפיסה מסוימת לגבי האנשים שאנחנו אמורים להיות בעולם.

הילמן מתעניין דווקא באלה שלא התאימו היטב לנורמה בעקבות התנהגויות ייחודיות ולא רק בזכות כשרונות צעירים. הוא מזכיר לנו ש"הגניוס הייחודי יכול להופיע לעיתים במעטה של חוסר תפקוד, ולכן עלינו לשים לב לחשיבה שלנו בנוגע לילדים ולפתולוגיה שלהם, לבחון אותה מחדש במונחים של האפשרויות שמתהוות בילדים" (הילמן, 16). החיכוך עם הנורמה, הילמן מזכיר לנו, אינו בהכרח עדות לכישלונו של האדם. לפעמים זה מספר משהו על גבולותיה של הנורמה עצמה.

אני חושבת בהקשר הזה על המילה האנגלית understanding, ומרשה לעצמי לפרק אותה באופן רגעי כפעולה פואטית וגם ככזו שמסייעת לראות בעיניים חדשות את המשמעות של הבנה מה היא: under – standing.

כדי להבין, כך נדמה, כדאי לשנות את העמדה שלנו.

אולי אפילו לרדת אל מתחת למה שנדמה לנו מובן מאליו — אל מתחת לתבנית השגורה — כדי לחשוף את היסודות שלה. 

עם המחשבה הזו אני מגיעה השנה ל-1 בספטמבר, אותו היום שמצד אחד מציין את תחילת שנת הלימודים בעולם המערבי ומצד שני זה גם התאריך בו החלה מלחמת העולם השנייה לפני 87 שנים (פחות ממאה שנה !). קשה לנתק את שני הארועים האלה בהינתן הסימבוליות המתבקשת כאן. (איך דוד של ספיידרמן אמר: with great power, comes great responsibility – ואכן גם את המילה responsibility כדאי לפרק לגורמים רק בשביל לזהות שזו מגלמת בתוכה את יכולת התגובה שלנו – the ability to respond). 

ולא, אני לא מציאה שתחילת שנת הלימודים היא כמו יציאה למלחמה. ההזמנה היא להחזיק בתודעה שהיסטורית בתי הספר היו מוסדות של שליטה ומשטור. בהינתן הזיכרון החי שברשותנו עתה, ביכולתנו לחולל שינוי לטובת חופש מחשבתי, תודעתי, גופני ובעקבות כך יבואו גם שינויים התנהגותיים בנו ובמוסדות. אז איך? 

הפעולה הראשונה שאני רוצה לנקוט בה כשאני ניגשת לפתח תוכנית לימודים שנתית או סמסטריאלית היא לא בהכרח מה אני רוצה ללמד אלא איזה עולם אני רוצה לחיות בו ואיזה תפקיד ברצוני לאייש בעולם זה? שאלות שלכאורה לא קשורות לתוכנית הלימודים אבל לשמחתי אני לא לבד בסטייה הזו מהמסלול הנורמטיבי. חכו ותראו. 

מששאלתי את השאלות 'הלא קשורות' הללו אני ממשיכה לשאלה ההבאה: 

מה היא העמדה שלי כשאני מלמדת / מנחה / מייעצת ?

ומה יקרה להבנה שלי את עצמי ואת העולם אם אסכים לזוז מהעמדה הזו שהתבססתי בה?

נכון שאמרתי חכו ותראו? אז הנה אין צורך לחכות יותר. 

אני חושבת בהקשר הזה על דקטלון. כן כן חנות מוצרי הספורט. בתהליך גיבוש החזון לקראת 2030, שהושפע מתאוריית U, החברה ניסתה להרחיב את נקודת המבט מעבר לשאלה הארגונית הצרה. במקום לשאול רק כיצד חנות של דקטלון צריכה להיראות ב־2030, השאלה הורחבה משמעותית ל: איך היינו רוצים שהעולם ייראה ב־2030, ומה התפקיד שאנחנו רוצים לקחת בעולם הזה? (ואת מי שאלו אתם שואלים? ילדים וזקנים. נכון לא קשור? אז זהו ש…)

תאוריית U שפיתח פרופסור אוטו שארמר (Otto Scharmer), מרצה בכיר בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת MIT, הינה מודל מנהיגותי שנועד במקור לניהול ולשינוי מערכתי בארגונים וזו מציעה למנהלים ולמנהיגים לא לנסות ליצור את העתיד באמצעות אותם הרגלי חשיבה שיצרו את ההווה. הטענה המרכזית של המודל היא שהמקום הפנימי והכוונה של המנהיגה חשובים יותר מהפעולה עצמה, ומשפיעים ישירות על תוצאות הניהול. 

התנועה שתאוריית U מציעה מתחילה בהאטה ולא בקבלת החלטות לייעול: בהשהייה, של מה שאנחנו כבר חושבות שאנחנו יודעות ובהפניית תשומת הלב למה שמתרחש במערכת עכשיו, וגם למה שעשוי להתהוות בתוכה.

אחת הפרקטיקות שמלוות את הגישה היא "הליכה דיאלוגית", כלומר במקום לקיים את החשיבה או הדיון בחדר הישיבות ההזמנה היא לצאת להליכה בה אנו מקשיבות ומשתפות במה שאנחנו רואות וחושבות. איך זה שונה מישיבה בחדר סגור? אז נכון, זה למעשה מתחבר לקוגניציה גופנית, לגמישות המוח וללמידה סומטית. במקום להישאר בחדר הישיבות ולחשוב על המציאות, ההזמנה היא לפגוש את אותה המציאות דרך החוויה ומתוכה לשזור ראייה מתהווה של העתיד שלא בהכרח גלומה במוכר והידוע. ההליכה הדיאלוגית מכירה בכך ששינוי בנקודת המבט מתהווה גם מתוך תנועה ממשית של הגוף במרחב ובזמן. 

כדי לראות באופן שונה, אנו מתבקשות להתמקם במקום שממנו העולם נראה אחרת.

ואולי כאן אפשר לעשות סיבוב פרסה ולחבר בין Theory U לבתי הספר 'הנורמליים' שאליהם מתייחס הילמן בהגיגיו (ראיתן מה עשיתי כאן עם סיבוב הפרסה? 🙂

אם במשך דורות בנינו מוסדות שתפקידם היה, בין היתר, ללמד ידע ולהעביר הלאה את הנורמה, אולי אחת התנועות הנדרשות מאיתנו היום היא דווקא לצאת מתוך אותה הנורמה לרגע או לפחות לזהות שאנו פועלות מתוכה.

זו היא הזמנה לפרום לרגע את המובן מאליו של ה״נורמלי״ ולראות את החוטים שמהם הנורמלי נרקם ואולי גם לבחון באילו אופנים ניתן לשזור את אותם החוטים הפרומים למחצה:

מי הגדיר את מה הדבר לו אנו קוראות נורמלי? את מי הנורמה משרתת? מי מצליח לנוע בתוך גבולות הנורמה בקלות? מי נדרש שוב ושוב להתאים את גופו, הקשב שלו, הקצב שלו, השפה שלו אל אותה הנורמה?

ייתכן שהאפשרות לצאת להליכה דיאלוגית בתוך חומות הממסד החינוכי ייסיעו לנו לראותו מעוד כיוונים.

לשבת לרגע במקום של הילדה שלא מצליחה לשבת ברוגע. להקשיב לילד שלא לומד בקצב שהוגדר עבורו. להיכנס לכיתה דרך הגוף שחווה את המרחב כרועש מדי, צפוף מדי, מהיר מדי. לחוש את המרחב הבית ספרי מתוך נעלייה של המורה שכבר מתקשה לעמוד בדרישות המערכת.

מה יציאה מהכיתה מאפשרת? איך הליכה במסדרון, בחצר, ברחוב שמוביל מ/אל בית הספר תורמים לשינוי העמדות?אילו גילויים נגלים לנו מתוך שינוי בנקודת המבט הממשית?

תאוריית U מתארת תנועה של סטייה מן המוכר והידוע: מהנטייה שלנו לשחזר תשובות, הנחות ודפוסים מן העבר, דרך התבוננות והקשבה עמוקות יותר, ועד לאפשרות לשאול לא רק איך נשפר את מה שכבר קיים, אלא:

איזה עתיד מבקש להתהוות כאן, ומה התפקיד שאנחנו רוצים לאייש ביצירתו?

אם ניקח דוגמא מדקטלון ולאופן בו הם גיבשו את החזון לקראת 2030, ונחליט שיש לנו כוונה לעצב את עתיד החינוך על חלקת האדמה הזו אולי מוטב שנשאל בראש ובראשונה לא רק: איך ניצור בית ספר טוב יותר או מערכת חינוך יותר טולרנטית, מכילה ומרחיבת דעת, אלא: איך היינו רוצים שהעולם ייראה ומה תפקידו של החינוך ביצירת העולם הזה?

איזה יחס לגוף יהיה בעולם הזה? איזה מקום יהיה בו לשונות? למוגבלות? לקצב אחר? לסקרנות? לכישלון? לאי־ידיעה?להשהיית הידיעה וההבנה? ליצירתיות? ליכולת לשנות את דעתנו? ליכולת להקשיב באמת? איך נלמד אמפתיה? איך נמנע משחיקה?

ומה אנחנו צריכים להפסיק לנרמל כדי שהעולם הזה יוכל להתהוות כבר מעכשיו?

אולי אחת המשימות המעניינות ביותר של אנשי ונשות חינוך, רפואה, כלכלה, מדע, טיפול, אמנות ורוח (ושאר הפרופסיות) כיום היא להחזיק במתח הזה בו אנו פועלות בתוך מערכות שנבנו סביב נורמות, מדדים, הישגים וסטנדרטים, ובו בזמן אנחנו פוגשות בכל יום א.נשים שאף אחד מהם אינו סטנדרטי.

אז רגע אחרי הראשון בספטמבר, כשההתרגשות של ההתחלה כבר טיפ טיפה נרגעה ונותרנו עם זמן לרפלקציה, אני מאחלת לנו לזכור מאיפה באנו מבלי להתפשר על השאלה לאן אנחנו רוצות להגיע, לזהות את כוחו של ה״נורמלי״ מבלי להיכנע לו, לפרום מדי פעם את התבניות שדרכן למדנו להבין, לנוע אל הלא מוכר ולהביט בעיניים זרות וטובות על המוכר, ההרגלי והלא נוח…

אני מסיימת (לא מסכמת) עם שיר שכתבתי אי אז ב-2016 בזמן לימודי הדוקטורט בטורונטו (שפרשתי ממנו אחרי 3 שנות מחקר וכתיבה — לזה אני קוראת השהייה…) 

 

Under-Standing / Liza Futerman (2016)

Empathy is so much easier to master when strangers look familiar;

each face is like one that I’ve seen before,

like the contours that I’ve already caressed with my eyes and my shallow breath,

like a mouth that I’ve already conversed with,

like eyes that I’ve already searched through,

like curve of lips that I’ve already kissed in my imagination,

while sharing bagels, with mildly sweetened tea and dreams,

dreams that have no beginning, no truth, no reality, no glory–

just the common understanding that there’s nothing common in our standing under

the same skies, the same moon, the same stars.

  • עוד על תאוריית U אפשר להאזין בפרק הפודקאסט הזה שהיווה השראה לרשומה הזו:

https://open.spotify.com/episode/42SOKG0IaR6YxqmKKtdMlS?si=ee999c2c2a504964

  • כתבה על התמורות של תנועה לחשיבה ולמידה בהארץ: "לפני שלומדים, כדאי לזוז: מחקר חדש בוחן איך משפיעה פעילות גופנית על המוח": https://www.haaretz.co.il/health/brain/2026-03-31/ty-article-magazine/.premium/0000019d-29b9-dc71-a7ff-ebfb047f0000

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ השקטה לקבלת עדכונים, הגיגים ועוד

ליזה משתפת - התנועה למחשבת הרגש

liza futerman

ליזה פוטרמן

סופרת, מרצה, מנחה סדנאות ואקטיביסטית בתחומי חינוך ובריאות מותאמים אישית. מייסדת ומנהלת את ״המרכז ללמידה ויצירה סומטית״. יש ערך רב להכיר את הגוף שלנו ואת הסגולות התרפויטיות הגלומות בו. דרך העלאת המודעות לגוף יש ביכולתנו להגביר אמפטיה ולמזער את השחיקה, לשפר את איכות הטיפול ואת איכות החיים של כל הצדדים. חלום שלי שבכל בית חולים, בכל מוסד להשכלה, בכל בסיס צבאי ובכל משרד יהיה מרחב שבו יהיה אפשר לשכב על הרצפה ולהרגיש את פעימות הלב בהנחייה קשובה שמעודדת אותנו לעדן את ההקשבה לכאן ועכשיו ולפתח חוסן אישי וחברתי.

מאמרים נוספים בנושא: