חדשה בעולם היתמות: על יצירה מתוך אבל – בעקבות שיחה עם עינת גנץ

"בין עונג לקודש" / ליזה פוטרמן

(נכתב במתודת FOUND POETRY מתוך השיחה עם עינת גנץ)

מתעלה
משילה
מתקלפת
מגופך
לובשת
את האין
סוף

***

"אני חדשה בעולם היתמות" אני מוצאת את עצמי אומרת (כמו מתנצלת) גם אחרי 5 שנים בהם אני נטולת אם ו-4 שנים כיתומה עגולה. 

תומר נוימן, בספרו "ושוב הזמן", שהוציא לאור תחת שם העט (תה), כותב את "לא מזמן": 

"כשאנשים שאלו, תחילה הייתה התשובה: לפני חודש, והם היו מצקצקים ומשתתפים בצערי. עתה השתנתה התשובה: לפני שנה. והצקצוק מתקצר מיום ליום. יום יבוא ואענה: לפני עשר שנים. ואנשים יהנהנו לעצמם בדממה רגעית ויאמרו: חלף זמן. אך אני אתגעגע ממש כמו אז, כשהתשובה הייתה: אתמול."

"איפה האבל שלי עכשיו?" שואלת אותי עינת גנץ בשיחה שאנחנו מנהלות שבוע אחרי ערב "מורות דרך" בו חזיתי ביצירה של עינת: "תשימי משהו עם קודש" שעלתה בפסטיבל כלים לכוריאוגרפיה במאי השנה, זמן קצר אחרי שחזרנו לשגרה יחסית בעקבות מלחמת ישראל-איראן האחרונה במרץ. 

וממש כך אני חווה את ההתחדשות שלי בתואר: יתומה, תואר שלעיתים הופך להיות תפקיד. נדמה כי אני בחפיפה אינסופית כדי לבצע אותו על הצד הטוב ביותר.

לפני שנה בערך התבקשתי להגיע לשבעה בה ישבה אשה שהתייתמה מאביה, בן זוגה דאג לתווך לי שחשוב שאגיע לא כאשת מקצוע בשדה ליווי אבל וגם לא כאחת שמנחמת, אלא כ"יתומה." ישבתי שם על כסא כתר, לובשת את גלימת היתמות במבוכה, ומייחלת בסתר ליבי שזו הייתה גלימת היעלמות במקום.

בחזרה לסתיו תשפ"ז, חול המועד סוכות. 

אני יושבת באותו הספוט בו ישבתי לפני 5 חודשים, במטבח דירתי האהובה שהייתה בית הוריי שאינם עוד וצופה ב-Rerun של השיחה עם עינת מה-20 במאי 2026. 

עינת בוחרת לחלוק איתי בפתיחות ובהירות נושא כה עדין, דק וחמקמק שהוא החיים אחרי המוות. היא משתפת אותי בדרכה שלה שלהבנתי הינה האפשרות היחידה שהופכת את החיים האלה לברי קיום משמעותי: יצירה.  

5 חודשים לא העזתי לפתוח את קובץ השיחה – משהו שם היה רגיש מידי, חשוף מידי. כמו חיכיתי שהשיחה תגדל עור שני כך שכשאתקרב אליה שוב אדע שהיא מוגנת. 

כמובן שלא השיחה הזדקקה לעור השני – זו הייתי אני שהרגישה את החשיפות שבמילים ובהכרה שהנני, עודני, חדשה בעולם היתמות. 

חוויית הבתוליות הזו נובעת מעצם כך שטרם יצרתי מתוך היתמות שלי עצמי. טרם פגשתי את יתמותי דרך היצירה. טרם איפשרתי לא.נשים לפגוש את יתמותם דרך יתמותי. 

בסוף יולי נכנסתי לתהליך יצירה מתוך כוונה לגעת באבל על מות הוריי (שוב, וודאי ששוב, תמיד צריך שוב). בהתחלה חשבתי שאעבוד עם חומרים שליקטתי מתקופת הניתוחים של אבי לכדי יצירת תיאטרון מחול ואז התחלתי ליצור וחומרי היצירה הנוכחית החלו להתגלות לי: "קול" כקוד גנטי ייחודי שיש ברשותנו את הטכנולוגיה לנצור. קול – כהמשך ישיר של גוף נוכח גם כשזה נעדר. 

במהלך לימודי בקורס טיפול באמצעות אמנויות בשכול, אבדן ואבל, למדנו שכאשר טראומה עוטפת את השכול לא ניתן לטפל בשכול לפני שנוגעים בטראומה. 

את היצירות האחרונות שיצרתי ואלו בהן השתתפתי (כולל היצירה של סדנת CHOICE THERAPY אותה אציג בכנס בשדה השיקום באוניברסיטת קיימברידג' שבוע הבא ולקראת סוף אוקטובר בטורונטו, קנדה), כולן נגעו בטראומה – כך או אחרת, פרטית וקולקטיבית – ביצירה הזו הבשלתי לגעת בטראומת היתמות ודרכה להגיע אל השכול. 

בהוקרה עמוקה לאמנים ואמניות שבוחרים ובוחרות לגעת באובדן של הורים דרך היצירה ומהווים השראה, אומץ וצידה לדרך עבור מי מאיתנו שחדשה בעולם היתמות.

אני חוזרת שוב לשאלתה של עינת:

"איפה האבל שלי עכשיו?"

והתשובה שממהרת להגיע מופיעה תחילה במילותיה הנבונות של עינת מתוך השיחה שלנו: האבל שלי עכשיו "יוצר נתיב ומיכל כדי שלא אשא אותו לבד" ולאחר מכן במילותיי שלי: חי את החיים לקראת טרימסטר האבל השנתי, רק בשונה משנים קודמות, השנה אזכה לחלוק את האבל שלי עם קהל:

"נשאית KOL" תעלה לראשונה ב-5 לנובמבר במסגרת התערוכה הקבוצתית בסדנא לאמנות רמת אליהו באוצרותם של כנרת חיה מקס ועידו גרינגרד המופלאים ולצד אמנים ואמניות מלאי תבונה, כישרון ועומק ביניהם יעל ביכלר, תמר אלט, לאה טקה, דני גרמייז, נעה טל אלון, ורד מושקובסקי ועוד…

במהלך נובמבר ודצמבר אציג את "נשאית KOL" כמרצה אורחת באוניברסיטה העברית בקורס החשוב של גילי האמר: "חדשנות-פרפורמנס כפעולה חברתית: אמנות כאקטיביזם אקדמי וקהילתי בזמן משבר. 

בוחרת לשתף כאן את מועדי הטרימסטר ולהשמיע רצון וכוונה להגיע עם היצירה לעוד מרחבים על מנת לשאת את ה-KOL הזה ביחד: 

9.11 – יום נישואין של הוריי 

17.11 – יום הולדת לאמא (לו הייתה בחיים הייתה חוגגת 71)

2.12 – יום פטירה של אבא יורי

8.12 – יום פטירה של סבתא ג'ניה

12.1 – יום פטירה של אמא פניה

ובינתיים, משתפת וממליצה בחום להאזין לשיחה המופלאה עם הכוריאוגרפית, הרקדנית והמורה עינת גנץ שהפכה להיות מנת האומץ הנדרשת עבורי על מנת להתחיל ליצור את "נשאית KOL". 

היצירה של עינת תמשיך להופיע ולהשתנות כי זהו טבעו של האבל וזהו גם טבעה של יצירה והשיחה הזו, בשאיפה תמשיך להזכיר לי ולכולנו את היכולת שלנו לגעת באבדון ללא הפחד שנשאר שם. 

בברכת האזנה משמעותית וחג שמח,

ליזה פוטרמן

התנועה למחשבת הרגש

נ.ב. תודה לאילן שריף שדרכו הכרתי את הטקסט של תומר נוימן "לא מזמן"

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ השקטה לקבלת עדכונים, הגיגים ועוד

ליזה משתפת - התנועה למחשבת הרגש

liza futerman

ליזה פוטרמן

סופרת, מרצה, מנחה סדנאות ואקטיביסטית בתחומי חינוך ובריאות מותאמים אישית. מייסדת ומנהלת את ״המרכז ללמידה ויצירה סומטית״. יש ערך רב להכיר את הגוף שלנו ואת הסגולות התרפויטיות הגלומות בו. דרך העלאת המודעות לגוף יש ביכולתנו להגביר אמפטיה ולמזער את השחיקה, לשפר את איכות הטיפול ואת איכות החיים של כל הצדדים. חלום שלי שבכל בית חולים, בכל מוסד להשכלה, בכל בסיס צבאי ובכל משרד יהיה מרחב שבו יהיה אפשר לשכב על הרצפה ולהרגיש את פעימות הלב בהנחייה קשובה שמעודדת אותנו לעדן את ההקשבה לכאן ועכשיו ולפתח חוסן אישי וחברתי.

מאמרים נוספים בנושא: