השנה ערב ראש השנה התקיים ב-11 לספטמבר. רבע מאה מאז אותו היום…
בבוקר החג נשאלה השאלה: "איפה היית ואיך למדת אודות הארוע?"
שאלת האיפה היית ומה עשית בזמן שמשהו קולוסלי קרה זו שאלה רווחת למדי ואני נתקלת בה לא פעם בהקשר של ה-7 לאוקטובר, וככל שהשאלה הזו נשאלת אני מחכימה להבין שרגע ההיוודעות לארוע לא משתווה לימים, חודשים, שנים שלוקח לנו להכיר בגודל האסון.
בבוקר החג שיתפנו איפה היינו, עם מי, איך הגבנו ואיך אסון התאומים השפיע עלינו במרחק הזמן.
אני הייתי בת 16 כשצפיתי בשידור חוזר בטלוויזיה (בכל הערוצים) של מטוסים נכנסים בבניינים. אחרי ארועי הטרור שאירעו בארץ באותה תקופה (ו-22 שנים לפני ה-7 באוקטובר).
ההתמקמות הזו על ציר הזמן מסייעת לי לעשות סדר, לחבר אותי לכאן ועכשיו, לשזור קצוות זיכרון שנפרמו בדרך.
בימים שקדמו לראש השנה הופיע טרנד בפייסבוק בו ניתן להעלות תמונה של איך היינו נראים ונראות לו היינו חיים בשנות ה-80. הטרנד כמובן לאיך היינו נראים ונראות לו היינו הולכים לפי צו האופנה, לו היינו כוכבי וכוכבות קולנוע וטלויזיה, ואיך לא, לו היינו אזרחי ואזרחיות ארצות הברית. המחשבה של להעזר בבינה מלאכותית לטובת מסע ויזואלי בזמן-מרחב לא קסמה לי ולו בגלל ההבנה הרגעית ששנות ה-80 זה לפני ה-7 לאוקטובר, ולפני ה-11/9 ולפני הרגע הזה.
משהו ברפרוף בתמונות היפות של חבריי וחברותיי לרשת הציף עבורי את ההכרה שהגענו לנקודת האל חזור ואפילו כישורי האינטלגנציה המלאכותית לא יטשטשו את אשר כבר נחקק ונצרב עמוק בגוף הידע שאני.
האזנתי לראיון עם גלוריה סטיינם, העיתונאית שלצד נשים נוספות קידמה את תנועת הנשים בארה"ב ותמכה בהפלות כשאלו היו לא חוקיות בארה"ב (ב-2026 הפלות עדיין לא חוקיות ב-13 מדינות ברחבי ארצות הברית ובארץ אשה שרוצה לקבל מימון מלא במסגרת סל בריאות צריכה לקבל אישור של ועדה להפסקת הריון). סטיינם נפטרה ב-2 לספטמבר 2026 , מיד אחרי זה נטפליקס העלה ראיון איתה בו היא מספרת על התחקיר שעשתה כדי לחשוף את חוסר השוויון וחוסר הצדק שהתקיימו באחוזתו של יו הפנר. את התחקיר עשתה דרך כך שהתחזתה לשפנפנת פלייבוי בעצמה. אני נזכרת שבשנה בה אירע אסון התאומים נערות מהשכבה שלי התחפשו לשפנפנות פלייבוי בפורים…אני כותבת את המילים האלו וחושבת על המפגש שמחכה לי עם נערות ונערים בסדנה למיניות מיטיבה השבוע…
שנת 2001, 5 שנים לפני היווסדה של תנועת ME TOO ו-16 שנים לפני שההאשטג המפורסם הפך להיות ויראלי ברשת והעלה את המודעות באופן בלתי הפיך. ועדיין, אני תוהה האם גם בפורים הקרוב נערות בנות 16 יתחפשו לשפנפנות פלייבוי, ואם כן, מה יהיו המניעים לכך…
במהלך הקריירה שלה, סטיינם מספרת, לא פעם קיבלה משימות תחקיר, ולא פעם אלו נחסכו ממנה בזכות ובגין יופייה. ההכרה בדרך הארוכה שעברה האנושות משנות ה-80 של המאה הקודמת מותירה אותי באין נוסטלגיה לרגעים היסטוריים בהם לאשה לא הייתה הזכות לבחור איך לנהוג בגופה ובגורלה. אבל ההיסטוריה הזו, היא בחלקה גם ההווה.
בבוקר ראש השנה, לפני שיצאנו להליכה, ואחרי ששאלנו וענינו היכן פקדה אותנו הידיעה על אסון התאומים (שטרם נשא את שמו) ב-11 לספטמבר 2001, עיינו בספרו של ג'ונתן ספרן פואר, "רועש להחריד, קרוב להפליא" – רומן שיצא לאור ב-2005 בו מתואר המסע המפרך של אוסקר בן ה-9 אל עבר ההכרה שאביו אכן נספה באסון.
כשהספר הגיע לידי לפני 20 שנה גמעתי אותו תוך 3 ימי חולי בהם שכבתי במיטה וקראתי. הקריאה בדפים המודפסים המשובצים בתצלומים ואלמנטים ויזואליים חידתיים עשה לי סדר בנוגע לאירוע שאירע רחוק מספיק כך שהמרחק ישמר את אשליית ה"לא הושפעתי עמוקות". הקריאה בספרו של פואר הבהירה לי שלא המרחק ולא הזמן לא מנעו את העוצמה בה ארועי ה-11 לספטמבר השפיעו על תחושת הבטחון שלי ושל רבים אחרים בחלקת הארץ הזו.
12 שנה אחרי ה-11/9/2001 במהלך לימודי התואר השני באוקספורד כשהתבקשתי לכתוב עבודת סמינר בקורס שנגע בסוגיות של אותנטיות ושכפול בתרבות ואמנות חזותית דרך המדיום הצילומי, בחרתי לכתוב על ארועי ה-11 לספטמבר ולהתבסס על ספרו של פואר וכן על העיבוד הקולנועי של הספר מ-2011.
אחרי שיחת הבוקר, דגתי את המאמר שכתבתי לפני 14 שנה מההארד דיסק וקראתי אותו. אין לי ספק שלו הייתי כותבת אותו אחרי ארועי ה-7/10 הוא היה נקרא אחרת, רק שבאסון הזה, בניגוד לאסון של 2001, הקפדתי לא לצפות בסרטונים כי כבר הבנתי את האופן בו המדיה משתמשת בצער האנושי לייצור המוני של טראומה.
כל זה לוקח אותי לבחירות הקרבות והשאלה של איך לאור ההיסטוריה ולאור המציאות הנוכחית ניתן לבחור הנהגה שנוכל לקוות שתחסוך מאיתנו יצירת עוד טראומה קולקטיבית כדי להגיד שהיא משקיעה בריפוי של אותה הטראומה?
זו שאלה גדולה שאין לי תשובה עבורה אבל ברור לי שבתוך המציאות המשתנה תדיר יצירת איים של שפיות, שמחה, עונג, הקשבה, השראה ועניין היא מלאכת התנועה למחשבת הרגש והנני מסורה לפעולה זו בעולמי הפרטי בתקווה שהפעולה האישית גם מחלחלת לתודעה הקולקטיבית.
אסיים בציטוט מתוך הראיון עם גלוריה סטיינם (1934-2026): "תקווה הינה תוכנית פעולה".
ולמי שרוצה, כאן ניתן לקרוא את המאמר שלי מ-2012 אודות שימוש בתצלומים במדיה בעקבות ה-11 לספטמבר.
Extremely-Loud-Incredebly-Close_essay-Liza_Futerman_2012
