על הסליחה

בשיר האלמותי, אלטון ג'ון שר שהסליחה היא ככל הנראה המילה הכי מאתגרת שיש [1].
לאחרונה צפיתי בסרטו של במאי הקולנוע והתסריטאי הגרמני פרדריק האמבלק "מה שמריאל יודעת" וסימנתי לעצמי לשוב אל סצינה שבעיני משקפת מצב ידוע ומוכר מידי לכולנו הן מהילדות והנערות והן מחיינו הבוגרים:
אדם מבוגר פונה לנערה בתחילת גיל ההתבגרות ומבקש ממנה להגיד סליחה לבת שלו. כשזו לא נענית לבקשתו, הבקשה הופכת לדרישה [2].
בסוף הסצינה הנערה שנדרשה להגיד סליחה אומרת את המילה בעודה בוכה (לא כי היא חווה צער עמוק על שעשתה אלא כי היא חווה הפעלת כוח שאין ביכולתה לעמוד בה – נקרא לזה פחד).
המבוגר מרוצה מעצמו שהשיג את מבוקשו אבל המילה עצמה לא פותרת את הכאב, העלבון והריחוק שנוצר בין הנערות (מה גם שהיא לא פותרת את הבעיה שהאב רצה לפתור – את הבעיה לא אגלה כי היא מהות העלילה), פשוט בגלל שאי אפשר לכפות על מישהו להתנצל וגם לא לסלוח.
לטובת רשומה זו הלכתי לחקור קצת את האטימולוגיה של המילה וגיליתי נתון מעניין [3]:
שכיחות הערך סְלִיחָה ביחס לכלל המילים הכתובות בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה ללשון עברית) היה הכי גבוה מ-200 שנה לפני הספירה עד הולדת ישו, ואז צנח משמעותית, עלה מעט ב-300 אחרי הספירה ושוב ב-600 לספירה, החל לרדת ב-800 לספירה ואז קפץ משמעותית ב-1300 – 1500 לספירה ואז צנח לרמה הכי נמוכה בהיסטוריה 1500 – 1750 לספירה ומאז שכיחות הסליחה מטפסת לה מעלה, נראתה מגמת עליה נוספת ב-1919 ומאז…אין נתונים (לפחות לא באתר של האקדמיה).
נתונים היסטוריים מעניינים שאין ביכולתי לפרש בצורה מעמיקה אבל מסקרן לחשוב על הסיבות שבגינן שכיחות הסליחה גוברת או מתמעטת בספרות העברית הכתובה. מסקרן גם לבחון נתונים דומים מאז עלייתה של המדיה החברתית. (היסטוריוניות ומבקרות תרבות feel free to jump in ולהציע תובנות).
ראוי גם לציין שהיסטורית האקדמיה (בפוסט שפורסם לקראת כיפור בימי הקורונה) מספרת שאמנם את המילה סליחה "אנחנו שומעים לא מעט בחיי היום־יום שלנו – מעניין לדעת שבתנ"ך רק האל סולח (או יכול לסלוח), כלומר הסליחה אינה יכולת של בני אדם" [4].
בעודי כותבת, אני נזכרת שכשדמויות היו נוהגות בחוסר הגינות בטלנובלות ארגנטינאיות שהייתי צופה עם סבתי בערוצים הרוסיים בשנות ה-90 של המאה ה-20, סבתי הייתה כועסת ומיד אומרת ברוסית על דמות הנבל: "אלוהים יסלח לו.ה" – יש ממש ביטוי בשפה הרוסית ועכשיו שאני חושבת על כך, גם בעברית ובאנגלית שנותן את סמכות הסליחה לכוח עליון. (גם באודיסיאה אגב יש תופעה דומה שהאלים הם אלו שתפקידם לסלוח לבני ובנות התמותה).
עבור בני ובנות התמותה שאנחנו, סליחה היא מילה שטעונה בבושה, באשמה, בחרטה ולעיתים אף בהשפלה או הפעלת כוח שלא בהסכמה, אך לא פעם נאמרת מתוך נימוס או רצון לְרַצּוֹת או לפייס. לא פעם תגיע עם הצימוד, ״את.ה צודק.ת״.
הסיבה לכך? ניתן לראותה בבהירות בסצינה מתוך "מה שמריאל יודעת" כפי שתוארה מעלה: כפייה, דרישה, ניסיון להכריח מישהו לעשות משהו שאנחנו רוצים כדי להרגיש שידינו על העליונה, ובמילים אחרות: שאנחנו צודקים.ות.
וכן, לעיתים להיות צודק משיב לנו את הרוח למפרשים אבל הצדק הוא לא הדבר שמאחה את הכאב שבפגיעה וזאת יהודה עמיחי ידע וחלק דרך שירתו בשנים שלאחר קום המדינה:
מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.
הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,
הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה
כְּמוֹ חָצֵר.
אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.
וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחֱרַב.
אז אם לא לשם הצדק, לשם מה אם כך נבקש סליחה?
אולי ראשית כל שווה להתעכב על ההבדל בין בקשה לדרישה כפי שזכיתי להכיר דרך הלימוד של תקשורת מקרבת במשנתו של מארשל רוזנברג. ההבדל בין השניים הוא אחד ויחיד, לא הניסוח אלא הכוונה: כלומר, זה שאניח את המילה "בבקשה" בתום המשפט, לא מחייב שזו אכן בקשה. מה כן אם כך? האם אהיה מוכנה לקבל "לא" כתשובה לבקשתי, אם התשובה הכנה לשאלה זו היא "כן" אז זו אכן בקשה ואם התשובה היא "לא" ומיד כשאני מדמיינת את נמען הבקשה מבטא את מילת ה-"ל" אני מתמלאת בזעם, כעס, תסכול, שיפוטים כלפי אותו האדם או כלפי עצמי, ככל הנראה זו הייתה דרישה מלכתחילה גם אם דיברנו בטונים נעימים וכאמור, אפילו אם הוספנו את המילה "בבקשה" בסוף המשפט.
מה קורה כשאנו דורשים התנצלות או דורשים מאיתנו התנצלות (גם כשזו מוצגת כבקשה): נזהה כעס, בושה, יתעוררו רגשות אשמה וחרטה, תיווצר חוויית דחייה וריחוק בין האנשים ואולי אף נחווה ניתוק עמוק מהמילה שיוביל אותנו למוסר השכל שסליחה היא מילה מנומסת, מכובסת וחסרת משמעות שנהוג להשתמש בה בשביל לצאת ידי חובה, לפייס או לְרַצּוֹת את האחר.ת.
עכשיו, אחרי שהנחנו את היסודות על פי הן המילה סליחה משובשת בתרבותינו, (מניחה שלא חידשתי עד כה דבר וחצי דבר מלבד זה שיש סרט גרמני משנת 2025 שלוקח את הסליחה ועושה עליה סאטירה בוטה) אני רוצה להציע עוד דרך להתייחס לסליחה, שכנראה חלקנו אם לא רובנו כבר הספקנו להכיר בחיינו.
הסליחה כפעולה שגם אנחנו בני ובנות התמותה יכולים ויכולות לפעול אותה בעולם ולצאת מורווחים מכל עבר, ולא כי כיפרנו על חטא אלא כי זיהינו שהחטאנו למטרה והמטרה היא השייכות והחיבור שלנו לעולם ולאנשים שסביבנו.
אז איך נבקש סליחה, ואיך נוכל אולי גם להגיע למקום שבו אפשר לסלוח, על פי עקרונות התקשורת המקרבת?
1. ננסה להבין מה בעצם כאב
כשנפגענו, ננסה לזהות אילו צרכים שלנו לא קיבלו מענה: אולי צורך בביטחון, באמון, בכבוד, בהתחשבות, בנראות, בשייכות או בהדדיות.
כשאנחנו אלו שפגענו, ננסה להפנות את הקשב אל האדם האחר: אילו צרכים שלו או שלה לא קיבלו מענה בעקבות הפעולה שלנו?
במקום למהר להסביר למה עשינו את מה שעשינו, להצדיק את עצמנו או להוכיח שלא התכוונו לפגוע, אנחנו מנסות קודם להבין את החוויה שנוצרה.
2. נסכים להיות יחד עם הכאב
לא לכל כאב יש פתרון, ולא כל אובדן ניתן לתיקון. לפעמים חלק מהסליחה הוא דווקא היכולת לשהות לרגע עם הצער, הכעס, האבל או האכזבה שנוצרו, מבלי למהר לגרום להם להיעלם.
ולכאב אין תאריך תפוגה. העובדה שעבר זמן אינה מחייבת אדם "כבר לסלוח" או "להמשיך הלאה". לפעמים ההכרה במה שאבד היא עצמה חלק מתהליך הסליחה.
3. נשאל מה יכול לטפח עכשיו תיקון ואמון
סליחה אינה רק אמירה: "אני סולחת" או "אני מצטערת". אפשר לשאול יחד: מה יכול לעזור עכשיו? איזו פעולה קטנה יכולה להשיב מעט ביטחון, אמון, קרבה או בחירה?
לפעמים זו תהיה שיחה נוספת. לפעמים שינוי בהתנהגות. לפעמים בקשה ברורה. לפעמים מרחק. ולפעמים עצם הידיעה שהאדם האחר הבין מה כאב ומוכן לפעול אחרת בעתיד.
4. נמשיך הלאה — לא משום שהכול נפתר, אלא משום שלמדנו כיצד להיות יחד למרות ובזכות – to repair
סליחה אינה הבטחה שלא נפגע שוב ושלא נפגע באחרים. אנחנו בני ובנות אדם, ובמערכות יחסים יהיו עוד אי־הבנות, החמצות ופגיעות.
האפשרות היא לטפח בתוכנו את הידיעה שכאשר זה יקרה, נוכל לשוב אל פעולת הסליחה: לזהות מה קרה, לפגוש את הכאב, לקחת אחריות, לבקש את מה שאנחנו צריכות ולבחור מה אנחנו רוצות לעשות מכאן.
לא לסלוח מתוך ריצוי, חובה או פחד לאבד את הקשר — אלא מתוך רצון ובחירה.
בין אם כל זה נשמע אמורפי ולא לגמרי ברור ובין אם אלו הם תזכורות בעלות ערך לחחים שאתםן רוצים.ות לחיות, זה אומר שהגעתםן למקום הנכון.
חשוב לזכור שסליחה אינה נוסחה אלא תרגול, וכמו כל יכולת שאנחנו מבקשות לטפח, גם היא מתחזקת דרך אימון חוזר.
למי שרוצה להמשיך לחשוב ולתרגל לטובת שיפור איכות החיים, אני ממליצה להאזין לשיעור של דני מקורי בנושא ולקבל ממנו השראה לתרגול של סליחה [5].
ולסיום סיומת, מזמינה את עצמי ואת זולתי לתרגל סליחה ביום יום, ממש כמו יומן הודיה, יומן סליחה, פשוט שהסליחה לא תהיה אקט כה מאתגר עבורנו (כמו ששר אלטון ג'ון), אלא הזדמנות לשיפור משמעותי באיכות חיינו ובאיכות הקשרים הקרובים שלנו.
בברכת יום כיפור שקט ומשמעותי לכולנו באשר נהיה,
ליזה פוטרמן
התנועה למחשבת הרגש
20/09/2026

הקשרים תרבותיים שאוזכרו:

[1] Sorry seems to be the hardest word by Elton John (1976)

[2] "מה שמריאל יודעת" (2025) – טריילר:
[3] הנתונים ההיסטוריים מהאתר של האקדמיה ללשון עברית: https://hebrew-academy.org.il/…/%D7%A1%D6%B0%D7%9C%D6…/
[4] הפוסט של האקדמיה מימי הקורונה: https://www.facebook.com/share/p/18cZEpSxc2/
[5] דני מקורי, על סליחה: https://www.youtube.com/watch?v=VBVceabAqys

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ השקטה לקבלת עדכונים, הגיגים ועוד

ליזה משתפת - התנועה למחשבת הרגש

liza futerman

ליזה פוטרמן

סופרת, מרצה, מנחה סדנאות ואקטיביסטית בתחומי חינוך ובריאות מותאמים אישית. מייסדת ומנהלת את ״המרכז ללמידה ויצירה סומטית״. יש ערך רב להכיר את הגוף שלנו ואת הסגולות התרפויטיות הגלומות בו. דרך העלאת המודעות לגוף יש ביכולתנו להגביר אמפטיה ולמזער את השחיקה, לשפר את איכות הטיפול ואת איכות החיים של כל הצדדים. חלום שלי שבכל בית חולים, בכל מוסד להשכלה, בכל בסיס צבאי ובכל משרד יהיה מרחב שבו יהיה אפשר לשכב על הרצפה ולהרגיש את פעימות הלב בהנחייה קשובה שמעודדת אותנו לעדן את ההקשבה לכאן ועכשיו ולפתח חוסן אישי וחברתי.

מאמרים נוספים בנושא: