מה הקשר בין תקשורת לא אלימה לתקשורת מקרבת?
באנגלית, תקשורת מקרבת נקראת "תקשורת לא אלימה" ((non violent communication, הנטייה שלנו הרבה פעמים היא לשמוע את המילה אלימות ולחשוב על אלימות פיזית, או מילולית, על מלחמה…משהו שהוא באופן מוחצן אלים. לימודי תקשורת מקרבת מרחיבה את המושג אלימות, ובאופן עקבי, טוענת מילים מוכרות במשמעויות חדשות. אלימות, בראי תקשורת מקרבת הינה פעולה שאדם פועל שגורם לו להתרחק מעצמו ומזולתו, או פעולה שאדם פועל נגד רצונו. זה נשמע גדול ומאיים, אבל אם נחשוב על זה לרגע, יש אין ספור פעולות קטנות יותר ופחות בכל יום שאנחנו עושים נגד רצוננו. ההסבר האופייני לכך: החיים זה לא פיקניק, אי אפשר לעשות רק מה שרוצים, להיות מבוגר זה לדעת להתגבר גם כשלא נוח. מכירות את האמירות האלו שמנהלות את החיים שלנו דרך קבע? ומה קורה כשלא ננהג לפי האמירות האלו? מה עם לא נְרַצֶּה? מה אם נעז לרצות משהו ולפעול על מנת להשיג את הדבר שרצינו? איזה קולות יגיחו אז (מבפנים, כן? עוד לא הגענו בכלל לדבר על הסביבה)…
מאחורי כל צרחה יש צורך:
לקולות האלה בשפת התקשורת המקרבת קוראים שיפוטים, ולעומת גישות טיפוליות שמגדירות מחשבות מסויימות כמעוותות או "רעות" או מנפיקות למחשבות שמות תואר כאלה ואחרים, תקשורת מקרבת מבקשת להתבונן על הקולות כאותות שמאחוריהם, ממש כמו מאחורי כל פעולה וכל אמירה מסתתר צורך, השאלה היא איזה צורך? למשל, מה הצורך שלי בלכתוב את המילים האלו? הרי אם לא היה צורך לא הייתה מוטיבציה לעשות את המעשה. במקרה שלי הצורך הוא שיתוף, סדר, משמעות, בהירות, אתגר, המשכיות ויעילות. לשם מה? מספר חברים וחברות שאלו אותי איך היה השיעור הראשון בקורס תקשורת מקרבת בגישה הסומטית וחשתי שאני צריכה רגע (צורך: מנוחה, הרהור) כדי לאסוף את החוויה לכדי מילים ואז החלטתי שיהיה נכון לשתף את המילים האלו עם עוד אנשים, הכתיבה מספקת לי זמן ומרחב לעבד חוויות ולהעניק משמעות לארועים שקרו בנקודת זמן אחת תוך כדי חיבור של הארוע לארועי חיים נוספים. אם לא הייתי עוצרת לזהות את הצרכים שמתמלאים בעודי בוחרת לכתוב את הרפלקציה הזו במקום פעולה אחרת (לעשות כלים, לכתוב הצעת מחקר לכנס ועוד) הייתי יכולה לבוא לעצמי בטענות מאוחר יותר תוך כדי האמירה שסתם בזבזתי את הזמן בזמן שישבתי וכתבתי. אגב, אחרי שאסיים לכתוב בטח ארגיש סיפוק אבל אחרי שאניח בפלטפורמות שיתוף אתפתה לבדוק מי הגיב, מה הגיבו. למה? אז אפשר לומר: כי אני מכורה אבל 'מכורה' זה שם תואר ושמות תואר על פי תקשורת מקרבת מקבעים זהויות שלא לצורך, הרי שכולנו יצורים דינמיים, אם כך, למה? כי יש שם צורך, מה הוא אם כך? מפגש (תגובות במדיות השונות מייצרות עבורי חוויה של מפגש, והיה ויש תגובה שדרכה מתפתחת שיחה משמעותית זה הדבר לו אני מייחלת בהרבה מהשיתופים שלי, נתינה (אני מאמינה שמה שאני כותבת, חוקרת, עוסקת בו הוא בעל ערך וברצוני להעניק את הערך הזה למי שמעוניין לקבל), חיבור (לזהות עוד אנשים שמתחברים לדברים שאני כותבת ולטפח קהילת עוקבים שמאפשרת לי להרגיש שייכות גם בתוך העולם הוירטואלי). אבל תאכלס, מתי אני נכנסת לדף בו שיתפתי כדי לתור אחר מענים? כשאחד הצרכים הללו לא מקבל מענה מחוץ למסך ואז אני פונה לאסטרטגיה הזו…
אני לא מספרת בפועל מה היה בשיעור כי נראה לי שעוד לא עיכלתי את עומק החוויה, והכתיבה היא ניסיון אחד מיני רבים…
אני כן אגיד שכן בחרתי ללמד את תורתו של מרשאל רוזנברג עם תיבול סומטי, אלא מה. אז אני מוצאת את עצמי משתפת מורים ומורות ממערכת החינוך הפורמלית להקשיב ל FELT SENSE שלהם, ושוהה איתם באי ההבנה, ואז מספרת להם שזה לא קורס שלומדים בו דרך הבנה כפי שהם התרגלו אלא דרך קוגניציה גופנית. אני מנכיחה מונחים כמו שדה סומטי (כן כן גם כשאנחנו בזום יש ביננו שדה סומטי, גם אם אתם קוראים את הכתוב כאן, נוצר ביננו שדה סומטי). אני משבשת את רנה דקארט ומבשרת: "אני חשה משמע אני קיימת". בסוף המפגש אחת המשתתפות בקבוצה עונה על השאלה שאיתה פתחתי את השיעור לפני 4 שעות "למה אני כאן?" (אגב זו השאלה שאיתה אני מתחילה כל קורס שאני מלמדת במרכז ללמידה ויצירה סומטית מאז 2020) והיא שמתקשה להצביע על הצורך שלה במהלך המפגש אומרת: "אני כאן כדי להכיר את עצמי."
הנה התרגשות. הנה תקווה. הנה חגיגה.
אם כל אדם יבחר לעשות עבור עצמו זמן ומרחב להיות כדי להכיר את עצמו נראה לי שנחייה בעולם קצת יותר נפלא.
ואת.ה שקראת עד כאן, על איזה צורך הקריאה ענתה לך?
11.3.26
יומן מלחמה, חמלה, החלמה יום 12
