על אמנות הגוף והיכולת לשוב אל הדעת

לאמנות הגוף יש כוח לייצא את המחשבות, התחושות, הרגשות, הדמיונות, הרצונות, הספקות וכל יתר ה'יש:ויות' אל המרחב הציבורי.

באומרי 'יש:ויות' כוונתי היא לכל תופעה אמורפית ש'ישנה' כלומר, שמתקיימת בעולמנו הפנימי ושאינה מדידה באופן הסטנדרטי בו מודדים אימפירית תופעות בעולם החומר.

היש:ויות הללו לא יתגלו דרך עדשת המיקרוסקופ וגם לא בתצלום רנטגן, אין ביכולתנו לנתח את הכאב, את האשמה, את הבושה, את המחשבות שבאות לעת שינה וגם לא את החרטות שמבקרות ברגעי ההתעוררות אל מחוץ לגוף; אלא דרך אמנות הגוף.

היש:ויות עוגנות בתוך חללי הגוף, תופסות פינות חמד בתודעה ומתיישבות על דפנות הנימים לאורך איברים חיוניים.

בהעדר טיפול מותאם אישית, הופכים איברי הגוף למשכן קבע לישויות המדוברות והאדם בעל הגוף, הופך להיות אחוז, כבול, מונהג ומתנהג את אשר רוכש בכל רמח איבריו.

למרבה המזל, לאמנות הגוף יש כוח לייצא את אשר בפנים החוצה. לתווך את העולם הפנימי לקהל שנושא בחובו עולמות פנימיים גדושים ועמוסים בכל היש. לא סתם נאמר שכל אשה היא עולם ומלואה.

כל גוף לגופו, כל גוף לגופה.
כולנו עשויים חומר גלם משובח ליצירת אמנות מתקשרת את אשר בפנים החוצה לנו. בדרך זו יש ביכולתנו לבנות גשרים בחלל הריק שבין הפנים לחוץ.

בתוך בולענים של אי הבנה, אי שפיות, והעדר תקשורת; ביכולתנו לשוב לדעתנו ולא רק לצאת מתוכה.

דרך אמנות הגוף ביכולתנו להמיר את היש ביש, את האין במהות פילוסופית, ברוח התקופה ששוזרת עולמות פנימיים לכדי אמנות מסבירת פנים.

ניתן לבסס כי כל אמנות הינה אמנות גוף הרי שהגוף הוא המדיום, הטכנולוגיה באמצעותה הפנים יוצא אל החוץ, לעיתים בטפטוף, לעיתים בזחילה, לעיתים בחלל הומה אנשים, ולעיתים במרחבים לימינליים בהם הקהל מתחלף תדיר כמו בנמל תעופה או מסדרונות תערוכת אמנות מתחלפת.

לאומנות הגוף יש כוח להחליף את הבדידות שבאין תקשורת בהפרייה בין תחומית, בכוח רצון, בהמיה, בהדדיות, באדוות של ביחד.

לאמנות הגוף יש כוח להמיר את היש ביש.
לגלם את הבלתי נראה בתוך חומר חי.

לאמנות הגוף יש כוח להזכיר לנו שהגוף שבתוכו מתקיימות היש:ויות השונות, הינו גוף ידע מרובד ושופע.

לאמנות הגוף יש כוח להראות לנו את האמת דרך התמרה של תופעות מופשטות לכדי חומר גלם אמנותי שהוא הוא גוף הידע דרכו אנו מתחוללות בעולם.

ליזה פוטרמן