מחול כמדיום לשינוי תרבותי
תגיות: קונטקט אימפרוביזציה
בנובמבר 2019 הוזמנתי להתארח כמבקרת מחול במופע שנקרא I Carry, You Hold.
המופע מבוסס על טכניקת קונטקט אימפרוביזציה עם כוריאוגרפיה בנויה מראש שמבוססת על האלמנטים הפיזיקלים של תנועת גופים בחלל והקשבה למכניקה של גופים, למומנטום, לכוח הכבידה, לתנועת המטוטלת. אז לכאורה הכל קל ופשוט. מופע מחול. מה כבר יש כאן? גופים ותנועות וירטואוזיות...
אממה, לעומת מה שנראה לנו שאנחנו רואים ממבט ראשון כקהל, המופע הוא לא מופע שבא להראות את הכוח של הרקדנית (אוליביה קורט מסה) לעומת הכוח של השותף שלה לריקוד ולחיים (יוחאי גינתון) אבל אין ספק שכאנשים שהתחנכו לזהות היררכיות בראש מיד נקפוץ למקום הזה של וואו כמה חזקה אוליביה, איך היא מרימה את יוחאי שגדול ממנה בממדים פי שניים.
אלו גם היו השאלות בסוף מהקהל.
אני עוקבת אחרי יצירותיה והכתבים של אוליביה כבר מספר שנים וגם היא וגם יוחאי משתפים לא מעט על מה זה אומר להיות זוג יוצרים ומשפחה עם ילדים עם כל ההיררכיות החברתיות והתרבותיות הנלוות לכך, עם חילוקי הכוחות שאנחנו מזהים לא פעם בתוך מערכות יחסים 'סטנדרטיות' (אם יש דבר כזה).
את ביקורת המופע הזו רציתי לרשום כבר אז, ב-2019 אבל החיים התערבבו באמצע וסדר העדיפויות נשכח ממני, ואז בוא המלחמה ב-7 באוקטובר עשתה איזה ניעור וכיול של המערכות והזכירה לי מה חשוב לי, על מה מכל הדברים בעולם יש לי השפעה...והנה התפנה לו מקום להרהר שוב במופע של אוליביה ויוחאי שמאז כבר מזמן הפך לבינלאומי וזכה בפרסים רבים...
הכתיבה בעת המלחמה והרפלקציה על המופע מפגישה אותי המושג הזה שנקרא "כוח" והיררכיה.
על איך אנחנו משתמשים ומשתמשות בכוח.
על מה זה אומר היום, ממש עכשיו להיות אשה, להיות גבר.
רבות מחברותיי, למרות שלא בחרו בכך, מתחילת המלחמה הפכו להיות אמהות חד הוריות תקופתיות פשוט כי האיש שאיתו בחרו לשאת את החיים ואת הילדים עבר זמנית לחיות בעזה.
הן, אם כך, הפכו להיות העורף וחלוקת התפקידים בבית הפכה להיות כזו שהן בעיקר דואגות לילדים ולא עוסקות בהגשמה עצמית, שזו היא מהות העבודה עבורן, הרי זו הסיבה בגינה הן בחרו בעצמאות.
לא פעם אוליביה כותבת על מה זה אומר להיות רקדנית יוצרת ואמא שבוחרת לא לוותר על היצירה שלה וגם לא על האמהות ואיך הדברים מתאפשרים בתוך היררכיות קבועות מראש, כמה קשיים ההיררכיות האלו מייצרות בתוך הנפש וההתנהלות היומיומיים.
היצירה המחולית הזו, שמזמן כבר פרצה אל העולם הגדול וזכתה בפרסים ישראליים ובינלאומיים, היא שער דרכו ניתן לשאול שאלות קטנות כגדולות על איך להיות בעולם. והריקוד הוא המדיום דרכו היוצרת בחרה לחקור ולתעד את השאלות האלו בינה לבין עצמה, בינה לבין שותפה לריקוד ובינה לבין הקהל.
עכשיו, משסיימתי לכתוב ולערוך את הרשומה, אני שואלת את עצמי: אילו שאלות אני רוצה לשאול את הקהל באמצעות היצירה שלי? המשך יבוא...
הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ השקטה לקבלת עדכונים, הגיגים ועוד
ליזה משתפת - התנועה למחשבת הרגש
ליזה פוטרמן
סופרת, מרצה, מנחה סדנאות ואקטיביסטית בתחומי חינוך ובריאות מותאמים אישית. מייסדת ומנהלת את ״המרכז ללמידה ויצירה סומטית״. יש ערך רב להכיר את הגוף שלנו ואת הסגולות התרפויטיות הגלומות בו. דרך העלאת המודעות לגוף יש ביכולתנו להגביר אמפטיה ולמזער את השחיקה, לשפר את איכות הטיפול ואת איכות החיים של כל הצדדים. חלום שלי שבכל בית חולים, בכל מוסד להשכלה, בכל בסיס צבאי ובכל משרד יהיה מרחב שבו יהיה אפשר לשכב על הרצפה ולהרגיש את פעימות הלב בהנחייה קשובה שמעודדת אותנו לעדן את ההקשבה לכאן ועכשיו ולפתח חוסן אישי וחברתי.