למה אכפת לי מההיסטוריה של הקונטקט?

אני כותבת את הרשומה הזו במחשבה תחילה על המורים והמורות לקונטקט אימפרוביזציה באשר אתן ואתם. 

אבל לא רק.

אני כותבת לכל אדם או אשה באשר את.ה שאי פעם צעד בדרך חדשה של למידה ושאילת שאלות על הלא נודע...אולי מחשבותיי יהדהדו בך משהו מוכר...אם כן המשיכו לקרוא...

אני כותבת כמתאמנת חדשה (עשור) וכמורה בתחילת דרכה (חצי עשור), 

אני רוצה להסב את תשומת ליבי ללמה בעצם גם כמתאמנת וגם כמורה חשוב לי להשתתף ולעודד את המתאמנים והמתאמנות שלנו להצטרף להרצאה השנתית על ההיסטוריה של הקונטקט, במיוחד עכשיו ב-2025, אחרי שסטיב פקסטון וננסי סתארק סמית' כבר לא בחיים, ובטח ובטח בישראל של 2025, זמן מלחמה, זמן שהרבה מהאנרגיה מושקעת בתכנים מורכבים או בהתעלמות מאלו, בזמן כל כך עדין שבו אנשים שבים משדה הקרב לא כפי שהיו ואולי ירצו גם הם להתנסות בפרקטיקה הייחודית הזו שמסבה לרבים כמוני עושר גופני, רוחני ואיטלקטואלי, פרקטיקה שהסכמנו להתמסר אליה ואיתה. 

אז למה בעצם הרצאה של ההיסטוריה של הקונטקט? למה צריך את כל התאורייה הזו? אי אפשר פשוט לתרגל? פשוט לרקוד?

אפשר, כמובן, ועם זאת, יש להכיר את הדבר שאותו אנחנו מתרגלים ומתרגלות: הדבר הזה שהוא קוד פתוח, שלכאורה אין לו חוקים או חוקיות.

הדבר הזה שקשה להגדיר אותו ולסביר אותו בתוך תרבות שמרנית של ישראל 2025.

הדבר הזה הוא תופעה תרבותית וחברתית שככל שנעמיק בה ונבין את ההתפתחות שלה בזמן ובמרחב כך נוכל לתת לעצמינו ולאנשים שבאים ללמוד איתנו בסיס יציב לצאת מתוכו על סמך מה שכבר קרה ומה שכבר קורה בארץ ובעולם. 

וולטר בנימין, הפילוסוף היהודי-גרמני, שכתב את המסות שלו על הפילוסופיה של ההיסטוריה בין שתי מלחמות העולם, ציין "שאין דבר שהולך לאיבוד בראי ההיסטוריה".

אני חושבת על אמירתו של בנימין בכל פעם שאני נאלצת לסגור קבוצה או לבטל שיעור מפאת כמות משתתפים מועטת.  

גם כשנראה שאין ערך בהשקעה של הזמן, האנרגייה והתקציב בלפתוח עוד קבוצת קונטקט בעיר מרכזית או פריפריאלית, משהו בהבנה שלתופעה יש עבר עשיר, נותן לגיטימציה, תוקף וערך למהלך שיכול להראות כלא משתלם לכל יועץ עסקי בשוק. אני יודעת את זה כי אני פותחת וסוגרת קבוצות של קונטקט מ-2019 בבאר שבע. 

והנה, ממש חודש שעבר סגרתי סדרה של שעורי ערב פתוחים בבית ספר למחול בבאר שבע, שעורי ערב שרצו במשך שנתיים וחצי ברצף, סגרתי כי בעצם סגרו אותי, כי לא השתלם לבית הספר להחזיק שעורים שלעיתים מגיעים 0 משתתפים ולעיתים 12 כאשר כל שאר השיעורים (בלט, מודרני, קלאסי, ניאו קלאסי, ג'אז והיפ הופ) מביאים כל שיעור קהל של 12 - 30 מתאמנים. 

ללמד קונטקט אימפרוביזציה זו מלאכת מחשבת עדינה של היזכרות במי היינו ומה הרשינו לעצמינו לעשות בגופינו לפני היווצרות הזהות החברתית. 

הרשינו לעצמינו לסמוך, להרפות, לשכב על הרצפה, על האדמה, על אבנים ועל גופים נוספים, לשנות מנח, לגעת, להישען על עצים, על קירות, בין הרהיטים, הרשינו לעצמינו ליפול, לקום וליפול שוב, הרשינו לעצמינו ללמוד ללכת ואז שוב ושוב ושוב…

ללמוד מחדש זה מפחיד, בטח בחברה שדורשת מאיתנו לא לטעות, זה מציף את הפחד מהכישלון

ללמוד מחדש זה מפחיד, הרי מה אם נלמד משהו שהוא שונה במהות ממה שכבר למדנו שהוא האמת

מה אם האמת היא עכשיו? ועכשיו? ועכשיו? 

למידה שדורשת אומץ לפרום תבניות עתיקות שהובילו אותנו להיות מי שאנחנו, 

הזהות שליקטנו 

זו שדבקנו בה 

זו שדבקה בנו

את כל אלו הקונטקט מאפשר לנו לבחון מחדש דרך פעולות פשוטות של מפגש במגע שהוא לא הרגלי, שהוא לא מן המוכר, הידוע, ולא פלא אם כך שהמוח המחוברת יפרש את המגע ואת המפגש בקטגוריות שכבר הסתגלנו אליהן, וכאן, ממש כאן ההיסטוריה נכנסת לפעולה ומאירה זרקור על מה שעד כה היה בצללים: 

ההבנה הפשוטה שהגוף, החומר הזה שלתוכו נולדנו, קודם לזהות החברתית, התרבותית

ההבנה הפשוטה שעצם האנטומיה שלנו מקנה לנו אוטונומיה, ריבונות, ערך 

ההבנה הפשוטה שדרך הגוף ביכולתנו לבחור איך לנוע, מתי, לאן

הבנות פשוטות ומורכבות כאחת, הרי שהגוף הזה, למשך רוב חיינו מהווה עבורנו את הכלא האולטימטיבי, זה שעלינו לשלוט בו על מנת להשתייך

ההיחשפות להיסטוריה של הקונטקט עוזרת לנו להבין שהתובנות הגופניות שאנחנו צוברים מהתרגול, הינן תובנות שיש להן תוקף בעולם, שיש להן סימוכין, שיש עוד אנשים שחוו וגילו תובנות כאלה ואחרות לפנינו, 

שאנחנו לא לבד 

להבין, להפנים, להתמיר 

את העושר הגלום בתנועה שהיא קשובה לכאן ועכשיו, לגרביטציה, למומנטום, לחוסר הוודאות

הכרה בהיסטוריה מקנה תוקף לדבר המוזר הזה שאנחנו עושות כשאנחנו נכנסות לתוך הסטודיו ואז יוצאות מהסטודיו בחזרה אל העולם תוך כדי שאנו מהדהדות את אשר למדנו, את כל אשר נזכרנו בו בתוך המרחב המאפשר של ההוויה החוקרת...

ותוקף, למה הוא חשוב? 

בין היתר למיגור הבושה והאשמה של אותם המתרגלים והמתרגלות שנכנסות לסטודיו ושואלות: 

למה אנחנו עושים את זה? 

למה זה מביך? 

למה זה קשה? 

למה זה מציף?

ולמה אני עדיין עושה את זה? 

אני רוצה לתת תוקף לתרגול, אני רוצה להכיר בדרך שהתרגול הזה עשה בידי האנשים שחשבו אותו, חלמו אותו, רקדו אותו, בידי הגופים ששאלו שאלות והמשיכו לתרגל גם כשהיו מעט מאוד תלמידים, אני רוצה לתת תוקף לאלו שהאמינו פשוט כי הם חוו את התמורות של התרגול בגופם. פשוט כי הם גילו שאין סוף לגילויים ולשיעורים שנלמדים דרך הגוף, העוצמה של לדעת שאין חכם כבעל הניסיון (כבעל או בעלת הגוף) - 

כלומר, שאין גורם ידע חיצוני שיכול לומר משהו על חוויית הגוף שלי וזה משחרר, ומעצים, ומאפשר להרגיש את עצמי לא מתוך הזהות החברתית אלא מתוך העצמות. 

מתוך האנטומיה האוטונומית של כל גוף לגופו. 

חופש.

בפן האישי אגיד שהתרגול הפך להיות לי מזור ותרופה להתמודדות שלי עם חרדה, דיכאון, פיברומיאלגיה, אנדומטריאוזיס ועוד תופעות לוואי של חיים לצד פוסט טראומה מורכבת. 

אני רוצה להמשיך ולתרגל ולעשות מקום עבור אנשים נוספים שיגלו בגופן את אשר גלום בתוכן ולשם כך אני נשענת על שורשים שהם העבר, העבר שככל שאני מודעת אליו, כך יותר אדמה אני יכולה לתת לעצמי ולאלו שבאים ללמוד לנוע בחברתי, אני נשענת על ההווה שמהווה עבורי את התשתית, הרשת האנושית בארץ ובחו"ל, קולגות שדרכםן אני נחשפת לעומק ורוחב ההשפעה של התופעה החברתית הזו שקוראים לה "קונטקט אימפרוביזציה" ושאיתן אני יכולה לעבד חוויות ממקומי כמנחה ומתרגלת גם יחד.

אני מזמינה אתכם, מורים ומורות, להזמין את אלו שמגיעים לנוע יחד איתכםן להצטרף להרצאה השנתית על ההיסטוריה של הקונטקט.

 אם מתאפשר לכןם ליצור מרחב משותף להאזין יחד, תוך כדי תנועה שמאפשרת הפנמה סומטית, מה טוב, ואם יש לכםן אנשים שאתם מכירים שרוצים אך חוששים להגיע למפגש תנועה תציעו להם להאזין, פשוט כדי לדעת, שזה לא איזה whim שהבאתםן למחוזותיכםן אלא תופעה, תרבות, פרקטיקה, מתודה, דיסציפלינה שהופכת להיות מה שהיא עם כל ריקוד שנרקד, עם כל אחת ואחד שמרשים לעצמם ולו לרגע להתמסר לכוח המשיכה. 

תודה שקראת,

ליזה פוטרמן 

 

השנה ההרצאה השנתית תתקיים ביום שני 10.2.25 ב-20:00 - 22:00 בזום.

לינק להרשמה: https://danyaeleraz.ravpage.co.il/CIhistory