"חוקי הכיף": פיזיקה ריקוד ולמידה מודעת טראומה

האמת היא שלומר שבנינו יחד מהלך שיעור זו אמירה גרנדיוזית. כאשת חינוך וטיפול שהפילוסופיה הפדגוגית שלה וכן הגישה הטיפולית שלה נטועה באימפרוביזציה (אילתור) אני משתדלת לבנות מערכי שיעור וכן מפגשים טיפוליים באמצעות התכווננות למפגש תואם צרכים. אם אני דואגת לבנות תרגילים מראש, כך למדתי לאורך השנים, אני שמה לעצמי מקלות בגלגלים כי הקשב שלי לסיטואציה ולא.נשים שאיתי בסיטואציה קטן וכל אשר נותר זה הדריכות להספיק את מה שתכננתי. ובמילים אחרות: חרדה ומתח תופסים פיקוד והנוכחות שלי נותרת מאחור.

בתחילת המפגש אני מזמינה את המשתתפות כולל המורה לפיזיקה – שאיתה שוחחנו ארוכות על הנושאים הנלמדים, על הלומדות, על מה מלהיב אותן ועל המצב הבטחוני והסטרס שאיתו כולנו מתמודדים ואיך זה משפיע על תחומי העניין שלנו ועל היכולת שלנו להתרכז, לתפקד, להנות – לשבת במעגל על רצפת הסטודיו.

אני מציגה את עצמי ואומרת כמה מילים על מה הולך לקרות תוך כדי שאני מודה שאני מעולם לא התיימרתי לדעת ללמד אופטיקה, אבל בגוף אני מבינה, וזה מה שאני הולכת להביא למפגש.

אני מבקשת מהמשתתפות להציג את עצמן בשמן ולומר משפט או שניים על מה הם הדברים שהיו רוצות לצאת איתם מהמפגש. אני אוהבת לחשוב על השלב הזה במפגש הלמידה כהנחת כוונות ותאום ציפיות. בדרך זו אנחנו מסתנכרנות, מביטות זו לזו בעיניים ולוקחות עוד רגע לנשום את היחד לפני שאנחנו צוללות למחקר אישי של מה הוא גוף בתנועה.

הנערות מניחות כוונות מגוונות: כיף, אוורור, ללמוד דברים חדשים, להבין מה הקשר בין ריקוד לפיזיקה. אחת הנערות משתפת שהיא עוסקת בצילום ומעניין אותה לחבר בין צילום לריקוד.

המורה משתפת שבניגוד לציפיות של למידה סיזיפית ומאומצת היא מאוד הייתה רוצה שהנערות ינוחו ויהנו כי מגיע להן, הן עובדות קשה כל השנה ומגיע להן פשוט להנות.

אני מצידי מבטיחה לקחת את כל הכוונות בחשבון ולאפשר מרחב של מחקר חופשי מלא בשאלות.

אני מזכירה לעצמי ולמשתתפות שכל "הנחייה" שאני אתן במהלך המפגש שלנו תהיה בגדר הצעה ולכן אם יש הצעה שלא תואמת את הצורך והרצון של המשתתפות אני מזמינה אותן למצוא בתוכן הצעה חדשה שתאפשר להן להיות משתתפות פעילות בתוך המהלך.

האמירה הזו הינה חשובה בכל הנוגע בלמידה מתקנת דרך גוף ובלמידה מודעת טראומה.

בתוך מצבי סטרס נלקחת מאיתנו יכולת הבחירה, מערכת העצבים הסימפטטית נכנסת למצב דרוך והישרדותי ומניבה תופעות התנהגותיות שידועות כתגובת סטרס: קפיאה, בריחה או מאבק (Fight, Flight, Freeze), תגובה הכרחית וחיונית כאשר אנו נמצאים בסכנה ממשית וקיומית. כאשר המוח מפרש את סיטואציית הלימודים כסכנה קיומית, אין ביכולתנו לספוג את הידע שאנו מצופים ללמוד ואנחנו פוגשות בתוכנו מחשבות ותחושות שמסיתות אותנו מכאן ועכשיו ומונעות מאיתנו את היכולת לחוות את הרגע במלואו. ולכן בלמידה מודעת טראומה נרצה להנכיח עוד F אחד: FEEL - הרי שהתחושה היא זו שמחזירה אותנו לכאן ועכשיו.

בתוך המהלך אני מוסיפה ואומרת שאני מאוד שמחה שאחת הכוונות שהונחו במרחב בתחילת המפגש היא "כיף" כי לפי ההבנה שלי את מערכת העצבים ואת נפש האדם, קשה עד בלתי אפשרי ללמוד דברים חדשים כשהמערכת העצבית שלנו לא רגועה. כלומר, כשהמערכת הפרא סימפטטית שלנו מושבתת.

אחרי מעגל הפתיחה אני מזמינה את המשתתפות, כולל המורה כמובן, לתפוס מקום בחלל הסטודיו ולשכב על הגב. להרגיש את כוח המשיכה, לשים לב לנשימה. לזהות את מרכזי הכובד בגוף. אני עוד לא משייכת את המפגש בין גוף, לכח משיכה לאופטיקה. אני עוד לא יודעת איך הדברים מתחברים אבל אני נותנת אמון בעצמי, בקבוצה ובתהליך. משהו שלמדתי מפרקטיקת מנהיגות השתתפותית שמפצירה בכולנו: Trust Yourself, Trust the Group, Trust the Process.

בניגוד ללמידה פורמלית שדורשת מהלומדים לסמוך על דמות סמכות חיצונית ומפגישה את הלומדות עם פורמולות פיזיקליות ואקסיומות שאין עליהן עוררין ויש לזכור אותן בשימוש בקוגניציה שכלתנית, פרקטיקת הלמידה הסומטית מזמינה אותנו לבחון מחדש למידה מה היא. מעל ומעבר לכל, למידה סומטית מזמינה אותנו, הלומדות, לבחון את האקסיומות באמצעות תחושות הגוף שלנו, באמצעות פרקטיקה זו, אנחנו מעניקים תוקף להבנה שלנו של העולם דרך הקוגניציה והאינטלגנציה הגופנית שלנו ( Embodied Cognition), באמצעות החושים שלנו ולא רק דרך ידע שנמסר אלינו מבחוץ. אנחנו לומדות בראש ובראשונה לסמוך על עצמינו. ליטרלי, על העצמות שלנו.

באמצעות הפרקטיקה שמונגשת בשיטת הלמידה הסומטית, הלומדות הופכות להיות סוכנות הידע שאותו הן רוכשות, הרי שאין הידע מגיע מבחוץ – מסוכן ידע חיצוני, כגון מורה או ספר, אלא מתוך מחקר אישי של הלומד.ת עצמה שנעשה באמצעות הגוף של כל לומדת. כל גוף לגופה.

מתוקף הסמכות שניתנת לכל לומדת שבוחרת ללמוד בשיטת הלמידה הסומטית מתאפשר שדה שוויוני שאינו היררכי דרכו ניתן לשתף ידע באמצעות ניסוי ותהייה. בדרך זו, כל לומדת הופכת להיות גוף ידע בר סמכא שיכולה לשתף את הידע אותו היא מגלה עם לומדות נוספות. שיתוף הידע, אם כך, לא מתבצע מלמעלה למטה אלא באופן רוחבי: לכולן יש ידע בעל ערך ולכולנו יש יכולת ללמוד אחת מהשניה.

אם מישהו היה אומר לי לפני 20 שנה שאני אדריך מפגש למידה בתחום האופטיקה הייתי צוחקת וחושבת שהוא פשוט לא מכיר אותי. מה הקשר ביני לבין אופטיקה? מה אני יודעת על חוקי פיזיקה? את הבחינה ואת הפרזנטציה שלי בפיזיקה בתיכון העתקתי מחברתי הטובה דינה אז מה הקשר באמת?

בהתבוננות מתוך שדה הלמידה הסומטית (למידה מתקנת דרך הגוף) אני מבינה שייתכן שזו אני שלא הכרתי את עצמי, את העצמות שלי, את ההקשרים של כל תא עצב בגופי לחוקי הפיזיקה שסובבים אותי, שמתחוללים בגופי. הרי גם אם לא אדע את הז'רגון המקצועי של החוקים הפיזיקליים שפועלים עליי, הכוחות האלו ימשיכו לפעול עליי ועצם הגברת המודעות על מה קורה אצלי בגוף בכל רגע שבו אני בוחרת לבחון ולחקור את הקשר שלי לעצמותיי ולעולם החומר שבתוכו העצמי מתקיים, יעצים את הנוכחות שלי ברגע וביכולת שלי לסמוך על גוף הידע שדרכו אני פוגשת את העולם.

במהלך המפגש אנחנו עובדות בסולו, בדואטים וכקולקטיב: בוחנות כיצד ניתן לקום ממצב שכיבה למצב ישיבה במינימום מאמץ באמצעות הקשבה לכח הכבידה, למרכזי הכובד, לקשתות ולספירליות של הגוף, אנחנו מגלות כמה שזה מאמץ להביא את המודעות שלנו לגוף ולפעולות היומיומיות שהוא עושה מתוך הרגליות של החומר במרחב.

אנחנו משחקות עם אור וצל.

מחשיכות את הסטודיו ומאירות אלומות אור על קיר ריק שאליו אנו מפנות את תשומת הלב שלנו תוך כדי משחק עם תיאטרון צלליות מאולתר מפנסים וגופים. אנחנו לומדות איך התקרבות הגוף חומר לקיר מקטינה את הצללית ואיך התרחקות מהקיר מגדילה אותו. אני שואלת את המשתתפות שהגיעו ממגמת פיזיקה "איך קוראים לחוק הזה בפיזיקה?" ואחת מהלומדות מצהירה: "חוקי הכיף!"

בשלב מתקדם של המפגש אני פותחת את הוילון שמסתיר את המראה (למי שנחשפה לשיעורי ריקוד איתי, יודעת, אנחנו לא מתעסקות בנראות אלא בתחושות), במפגש הנוכחי המראה משמשת פונקציה של הגברת האור במרחב – אנחנו רואות כיצד כמות האור בסטודיו המוחשך והמואר באלומות אור של פנסים גדלה בעת פתיחת המראה וכיצד כמות האור מצטמצמת ברגע הסתרת המראה. אנחנו משחקות במשחק קונטקט שנקרא 'מובילה-מובלת' ובוחנות כיצד ניתן לתת לאלומת האור להוביל אותנו במרחב ולנוע בקצב משותף, מסונכרן, כזה שלא דורש מאף אחת לצאת מגדרה על מנת להיות באור.

בקצה המפגש אני פותחת את התריסים שהגפתי בתחילתו ואור נכנס לתוך חלל הסטודיו.

אנחנו גופי ידע חדשות, לא מי שהיינו בתחילת המפגש. משהו בנו נרגע, נרפה, אולי אפילו התרפא.