בשבחי השעמום

שעמום הוא לעיתים דבר מפחיד למדי

הוא עלול לאותת שאנחנו ל עושות מספיק, לא יוצרות, לא מצליחות.
אבל למי שמעז להשתעמם, באמת, עשוי לשים לב שהרגעים הכי עמוקים של שינוי, דווקא בגוף, לא נולדים מ"השראה", אלא מהסכמה לשהות.

בתנועה סומטית, אנחנו לא מחפשים את הדבר הבא, אלא מתעכבים על מה שכבר כאן.
הקשבה למה שקורה עכשיו – תחושה, דופק, נשימה, כיוון התנועה – ולא למה ש"צריך לקרות".

דווקא מהמקום הזה – של השהיה, של ה"שעמום" – קורים כמה דברים משמעותיים מאוד:

1. שעמום כסימן לרוויה עצבית

כשהמערכת העצבית מוצפת בגירויים, היא לפעמים "נכבית". זה מתבטא בשעמום, אבל בעצם זו קריאה למנוחה. השעמום הוא לא כשל, אלא איתות ביולוגי לצמצום קלט.

2. שעמום כמרחב לתנועה ספונטנית

כשהחושים "לא מופתעים", נפתחת אפשרות לקשב פנימי. שם מתחילה תנועה אותנטית – לא כי מישהו אמר, לא כי צריך, אלא כי התנועה מתקיימת בתוכנו דרך קבע וכשנאפשר זאת היא תופיע. לפעמים זה מיקרו-תנועה, לפעמים דחף פתאומי לנשום עמוק. כל תנועה כזו היא מידע יקר ערך, היא היזכרות בחיים.

3. שעמום כאי-נוחות רגשית שמבשרת שינוי

לעיתים השעמום הוא לא שעמום אמיתי, אלא מנגנון הגנה מפני תחושות לא נעימות. כשנשארים רגע – מתחת לשכבת ה"משעמם לי" – עולות תחושות גולמיות: עצב, געגוע, עייפות, או סקרנות עדינה. כאן מתחילה עבודת עומק.

---

הצעה לתרגול קצר:

1. מצא.י מרחב שבו תוכלי להיות לבד לכמה דקות, בלי גירויים חיצוניים.

2. שבי או שכב.י בנוחות, בלי מוזיקה, בלי הדרכה.

3. נסי פשוט לשהות. לשים לב לשעמום אם עולה. שימי לב למה את שמה לב.

4. שאלי את עצמך: איפה הגוף שלי פוגש עכשיו את הרצפה?

5. מה משתנה כשאני לא עושה דבר?

---

לא תמיד יוצא מזה "ריקוד".
לפעמים רק פיהוק.
אבל גם פיהוק הוא תנועה. גם הוא ידע.

עם כל הצמא לידע, זו הזמנה להתיידד עם האיכויות שהשעמום מנכיח: הקשבה, ריק, קצב אחר, איטי, גולמי, חי.