איך (לא) לעזור לאדם באבל?

כשעבדתי על הדוקטורט שלי בקנדה חקרתי דמנציה ובריאות הנפש. לקראת הבחינות מעבר (ספוילר, לא עברתי אותן, במקום זה חזרתי ארצה כי אמא שלי נכנסה לקומה ורציתי להיות קרובה אליה) נשאלתי שאלות על דיכאון ומלנכוליה, אבל ושכול, שחיקת מטפלים בני משפחה ששלחו אותי לספרים של קריסטבה, פרויד, פוקו, דרידה, גילמן, צבטקוביץ' ועוד.
ואני? אני כעסתי.
כעסתי על המנחות שלי שלא ראו את המצוקה שלי
כעסתי על עצמי ועל הבושה הסובייטית שלי שלא איפשרה לי לבקש עזרה כשידעתי שאני זקוקה לה.
לא הצלחתי להתרכז בטקסטים או לנסח משפטים קוהרנטיים מספיק כדי לעבור את הבחינה ולאחר זמן מה עזבתי את תוכנית הדוקטורט (למרות שאת כל הקורסים כולם כבר סיימתי, חלקם בהצטיינות וכל שנותר זה רק לעבור את הבחינות ולרשום תזה).
שם גם נולדה התנועה למחשבת הרגש (the school for human thought) שבאה לתת קונטרה לאקדמיה שלא משאירה מקום לחווייה האנושית של החוקר עצמו.
בעיקר כעסתי שנושא המחקר שבו בחרתי הציב לי מראה למצב הנפשי שלי באותה תקופה:
הייתי בדיכאון.
עמוק בתוך התהום.
מסרבת להודות שיש בעיה.
מסרבת לקבל עזרה. או לייתר דיוק לא יודעת איך לקבל אותה.
קוברת את עצמי בעבודת שטח ומפגשים עם אנשי מקצוע (לא לטובת הבריאות שלי אלא כדי לשפר מדיניות בתחום הדמנציה).
הספרים והטקסטים שבחינות המעבר דרשו ממני להתעמק בהם כולם ללא יוצא מן הכלל עסקו בדיכאון ובחוויית הבת המטפלת, ואני, אני כעסתי על חוסר הרגישות של האקדמיה שמבקשת מבת מטפלת בדיכאון להישיר מבט אל המקומות הכעורים ביותר בנפש שלה ולשזור מילים שיש בהן הגיון. רגשי, נפשי, תאורטי לדברי טעם.
למרות ש, וזה אחד חשוב, אני בחרתי את הנושא ואת הספרים. פשוט לא יכולתי לעשות זאת לבד וכאמור לא ידעתי להתמך באותה התקופה בחיי.
זהו. השיר הזה הזכיר לי את הרגע ההוא. הכועב (כועס שהוא בעצם כואב)
ורציתי לשתף.
וגם, להזכיר לעצמי ולכולנו שכשאני פוגשת אדם נרגן וכעוס אני רוצה להרחיב את שדה הראייה שלי ולהביט אל מעבר לכעס, כי אולי יש שם כאב שעצם היכולת שלנו לתת לו עדות תהווה מזור ומרחב בטוח לנשום ולהירגע.
בימים אלו רבים מאיתנו באבל ורבים רוצים לנחם ולהקל עד כמה שניתן. אבל (כפי שלמדתי מהספרים שקראתי ומחוויית חיי כמתאבלת סדרתית) הוא לא משהו שאפשר או צריך לזרז או לפתור. זה גם לא משהו שצריך לרפא. אבל זה צורך אנושי בעת משבר. האבל עצמו הוא שמרפא את הגוף ומאפשר לטראומה להשתחרר מתוך מערכת העצבים ולא להישאר כלואה ולייצר פוסט טראומה.
האבל בעיקר זקוק למרחב ולזמן. לפעמים כל העשייה שנעשה כדי להפיג את הכאב הכלול באבל לא יתרמו או יתמכו כפי שהיינו רוצים שיעשו כי לפעמים כל מה שהכאב צריך זה עדות ואוזן קשבת.
מזמינה אותי ואותנו בואו להיות בתשומת לב למה האדם מולנו צריך ואולי מעבר לעצות ופתרונות נהיה עבורם ואולי גם עבורנו היבשה -- חוף המבטחים שאליו ניתן להיסחף כדי לנוח.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ השקטה לקבלת עדכונים, הגיגים ועוד

ליזה משתפת - התנועה למחשבת הרגש

liza futerman

ליזה פוטרמן

סופרת, מרצה, מנחה סדנאות ואקטיביסטית בתחומי חינוך ובריאות מותאמים אישית. מייסדת ומנהלת את ״המרכז ללמידה ויצירה סומטית״. יש ערך רב להכיר את הגוף שלנו ואת הסגולות התרפויטיות הגלומות בו. דרך העלאת המודעות לגוף יש ביכולתנו להגביר אמפטיה ולמזער את השחיקה, לשפר את איכות הטיפול ואת איכות החיים של כל הצדדים. חלום שלי שבכל בית חולים, בכל מוסד להשכלה, בכל בסיס צבאי ובכל משרד יהיה מרחב שבו יהיה אפשר לשכב על הרצפה ולהרגיש את פעימות הלב בהנחייה קשובה שמעודדת אותנו לעדן את ההקשבה לכאן ועכשיו ולפתח חוסן אישי וחברתי.

מאמרים נוספים בנושא: